החלטה בתיק עמ"ת 10727-12-12

בפניי ערעור על החלטת בימ"ש שלום פתח תקווה שניתנה על ידי כב' השופטת רוטקופף בתיק מ"ת 14833-10-12 מיום 21.11.12, במסגרתה הורה בית משפט קמא על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

על פי העובדות הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבת כרטיסי חיוב וקבלת דבר במירמה באמצעות כרטיסי חיוב מזוייפים בסך 23,878 ש"ח וניסיון לביצוע עבירות אלה בסך של 51,281 ש"ח.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים.

ביום 4.11.12, התבקש תסקיר מעצר משירות המבחן לבחינת אפשרות שילובו בהליך גמילה.

ביום 12.11.12, התקבל תסקיר הממליץ על הוצאת העורר לראיון קבלה לקהילה טיפולית "אילנות" וקצין המבחן ביקש ליתן המלצה סופית לאחר תוצאות ראיון קבלה.

ביום 22.11.12 דחה בית משפט המלצת שירות המבחן לאפשר יציאה לראיות קבלה ומכאן הערר שבפניי:

1.         נטען כי מדובר בעבירות רכוש  שהיקפן המצטבר הינו בסך הכל 23,878 ש"ח, ניסיון דבר קבלת במירמה של סכום נוסף לא צלח.

2.         עבירות רכוש אינן מגבשות עילת מעצר עד תום ההליכים, אלא אם מדובר בעבירות רכוש בהיקף נרחב ביותר המחייבות תחכום, פעילות עבריינית רבת משתתפים וכיוצא באלה.

3.         בית משפט קמא טעה כשקבע כי לעבירות המיוחסות לעורר יש תחכום ותעוזה שאינם מאפשרים שחרורו.

4.         יש ליתן משקל לקולא להיקף המצומצם של סכומי העבירות הנמצאים במדרג הנמוך של עבירות המרמה מבחינת היקפם.

5.         טעה בית משפט משקבע כי לא ניתן לאיין מסוכנות, כאשר קיימת המלצה פוזיטיבית חד משמעית של שירות המבחן.

            החלופה המוצעת על ידי שירות המבחן הינה בקהילה טיפולית סגורה.

6.         התובע בישיבת בית המשפט ביום 4.11.12 הודיע לבית המשפט במפורש, כי אינו מתנגד לחלופת מעצר ובלבד שזו תיבחן על ידי שירות המבחן תימצא מתאימה, אך מתנגד להליך שיקומי.

7.         לא היה מקום לדחות המלצת שירות המבחן באשר מדובר בגמילה באשר למסגרת קהילה טיפולית סגורה למשך שנה ולאחר מכן שהות נוספת מפוקחת במהלך שנה וחצי בהוסטל, אין חשש כי יבצע עבירות במסגרת החלופה.

8.         לעורר פוטנציאל גמילה גבוה. בקהילה הטיפולית יש כדי להפחית מסוכנות ומכאן שהעורר עומד בתוך שניים מתוך שלושה קריטריונים שנקבעו בהלכת סויסה המאפשר מתן גמילה בשלב מעצר עד תום ההליכים.

ב"כ המשיבה מתנגדת לכל חלופה  שהיא:

1.         התביעה מעולם לא הסכימה לשחרור העורר לחלופת מעצר כלשהי.

2.         מקרה זה אינו דומה למקרה סויסה. מקרה זה אינו דומה להחלטה שהוצגה על ידי ב"כ העורר אשר ניתנה בבית המשפט העליון על ידי כב' השופט עמית - בש"פ 8699/12.

            זאת מאחר ובענייננו מדובר בעציר בעוד בבש"פ המוזכר לעיל מדובר במי ששהה במעצר בית מלא.